ילך וישוב לביתו. ממשמעות הדברים היה נראה שיחזרו לשבת בביתם, כלשון וילך משה וישב אל יתר חותנו, לך שוב מצרים (שמות ד') אלכה ואשובה אל בעלי הראשון, שההליכה בכל אלה היא בעצמה ההחזרה והתנועה ממקום שבו עד בואו אל מקום שאליו; אמנם (סוטה מ"ג) אמרו שהבונה בית והנוטע כרם ואירס אינם חוזרים לבתיהם אלא עוסקי' בספוק מים ומזון להולכי מלחמה ולתקן את הדרכים ולדבריהם מהו ילך וישוב לביתו דאמר קרא בהם ? ונ"ל שהוא כענין ודוד הולך ושב לראות את צאן אביו (ש"א י"ז), שההליכה היא הרחוק מן המקום שבו, והשבה היא ההחזרה אל המקום שהיה בו, וטעמו שלא ישב דוד בקבע בבית שאול כ"א היה הולך ושב תמיד מביתו לבית אביו, וכענין יצא ושב (בראשית ח') שהוא יציאה וריחוק מן התבה וחזרה וקירב אלי', וכן כאן ילך וישוב לביתו טעמו לא ישב בקבע בביתו אבל ילך ושב תמיד אל ביתו, שבעסקו עד"מ בספוק מים ומזון לצבא המלחמה בכדי צרכם ליום ויומים יוכל לשבת בביתו, ואינו חוזר ושב אל אנשי החיל רק לעת הצטרכותם אל ההספקה, ולפי"ז יתורגם. ילך וישוב (ער געהע הין אונד וויעדער, איינסטוויילען נאך הויזע):
ארש אשה. במתני' (סוטה מ"ג א') ממעטי' המחזיר גרושתו ואלמנה לכה"ג שאינם חוזרים, ופירש"י המחזיר גרושתו ואירסה אינו חוזר שאינה חדשה לו וקרא אאשה חדשה קפיד כדכתיב (כי תצא כ"ד ה') כי יקח איש אשה חדשה, וכן אלמנה ואירסה כה"ג אינו חוזר בשבילה דאימעט מלא לקחה. ע"כ. ואע"ג דכאן באירוסין לא כתיב חדשה, ממילא ידעי' לי' מדהזכיר חדשה בנשואין, אמנם בספרי איתא ארש אשה ולא לקחה, באשה הראוי' לו פרט למחזיר גרושתו ואלמנה לכה"ג, ע"ש. ממעט גרושתו מטעם שאינה ראוי' לו, והיינו בשהיתה נשאת לאחר החזירה, והוי דומי דאלמנה לפה"ג:
לשלום. להרמב"ם (פ"ו ממלכים ה"ו) אחד מלחמת מצוה (ז' עממים) ואחד מלחמת הרשות (שאר אומות), אין עושין בהם מלחמה עד שקוראין להם לשלום עם קבלת שבע מצות שנצטוו ב"נ, וכתב הרמב"ן ולא הזכיר הכתוב קבלת ז' מצות, שכבר נאסר לנו בעע"א לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבד את אלהיהם, ונ"ל שבמלת שלום עצמו נכלל גם קבלת ז' מצות, כי שם שלום נגזר מן פעל שלם, שהוראתו שלימות ותמימות הדבר, כשנמצא כלו כמו שראוי להיות ולא חסר ממנו כלום (פאָללקאָממען) והנה המדבר שאינו שומע גם לז' מצות האלה שמכללם ע"א בהכחשת מציאותו ית' ושפיכות דמים ושאר דברי גנות, אין זה מכלל אדם, והיה מרצון הבורא ית' לצוות את ב"נ את שבע מצות אלה, לקנות עכ"פ שלמות זה לנפשותם, ולכן באה לנו הצווי לקרוא להם לשלום, בין שלום המדיניי וחברת ב"א, בין שלום נפשות עצמם, והם ז' מצות קנין שלמותם:
רק מערי וגו' לא תחיה. מחובר עם מה שאמר למעלה ואם לא תשלים עמך, כלומר אם אחר שקראת אליהם לא רצו להשלום עמך, לא שלום המדיניי והחברה, ולא שלום נפשותם. שאינם רוצים לקבל ז' מצות ב"נ, אז לא תחיה כ"נ, כי אין הבדל בין שאר אומות לז' עממים רק בענין הנשים והטף. שבשאר האומות יבזו אותם לעצמם, ובז' עממים גם אלה לא תחיה. (ודע דאית בהך עניינא פלוגתה דרבוותא. לרש"י אין קריאת שלום רק לשאר אומות. אבל לז' עממים אין קורין שלום כלל. ולרמב"ן אין הבדל בין שאר אומות לז' עממים רק בענין קבלת ז' מצות ב"נ. דבשאר אומות קורין לשלום שיהיו למס ועבדות, וא"צ לקבלת ז' מצות ב"נ, אבל בז' עממים קריאת השלום הוא למס ועבדות ולקבלת ז' מצות ב"נ, ולהרמב"ם אין הבדל כלל ביניהם דלכולם צריך קריאת שלום למס ועבדות ולקבלת ז' מצות ב"נ, ואינם נבדלים זה מזה רק בענין הטף והנשים, דבשאר האומות יבזו אותם לעצמם, ובז' עממים יהרגום (עיין אריכות דברים בזה ברמב"ן והרא"ם והלח"מ), ולדעתי לשון רק דקרא דייקי טפי לרמב"ן ורש"י, כי מלת רק ישמש על יציאת דבר מן הכלל בלתי הקפדה אם הם שוים בשאר ענינים או לא, וזה אתי שפיר לרש"י דמלבד הנשים והטף הם מובדלים גם בקריאת השלום, וכן לרמב"ן בקבלת ז' מצות ב"נ, לכן אמר רק. אבל להרמב"ם שבכל הענינים הם שוים כ"א בענין הטף והנשים לבד, היה ראוי לומר אך, שישמש על יציאת דבר מן הכלל שהם שוים בענינים אחרים, ויש כאן איזו יציאה מן הכלל, עמ"ש בפ' ראה ט"ו כ"ג רק את דמו). והנה בהך הריגת טף ונשים כבר עמדו עליו המפרשים, דנראה כאכזריות גדולה לשפוך דם נפשות נקיים אם האבות חטאו שהם בעלי דעת ואינם מתרצים לשלום, מה פשעו הקטנים חסרי דעת וכן האשה שהיא תחת יד בעלה, ומטבעם אינם עושים מלחמה, ולא מגבורתם ולא מעצתם נעשה מניעת השלום מבעליהם, ולמה יהרגו. ואמרו המפרשים בו כי הוא ית' ידע שהם מקולקלים בתכלית הקלקול ומשחת נפשם בם יותר מכל שאר האומות ושלא יצא מהם גם אחד בכל הדורות הבאים שיכשיר מעשיו, לכן כולן התחייבו כליון אבדון ומות. ועוד כי הטף והנשים האלה להיותם מורגלים עד הנה בדרכי האלילים, ואית בהו ג"כ חששא דלא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם, לכן בא הצווי לכלותם, עיין רי"א ורב"ח. (והנה בספרי אמר כאן על לא תחיה כל נשמה בסייף, ועיין בכ"מ פ"ד מעכ"ום ה"ו דר"ש הוא דסובר בעיר הנדחת דמכין הטף והנשים, והוא כר"א דס"ל בכריתות דבני רשעי ישראל נהרגין, ור"ע פליג עליה דבני רשעי ישראל אינם נהרגים, והרמב"ם כ' (פיו"ד ממלכים ה"ב) לעולם אין עונשין מהם (מבני נח) לא קטן ולא חרש ולא שוטה לפי שאינן בני מצות. ועיין רמב"ם פ"ו מתשובה ה"א שכתב, בנים הקטנים שאין בהם דעת ולא הביאו לכלל מצות כקנינו של אדם הם ונפרעין מהם בעון אבותם דכתיב איש בחטאו יומתו עד שיעשה איש). ולולי דמסתפינא הייתי אומר דבר חדש בענין זה, כי כל הרואה בעין יפה יראה, כי מה שציותה התורה להתנהג עם הכנענים אין בזה צד אכזריות חלילה, כי לא יחפוץ ה' במות המת כ"א בשוב הרשע מדרכו וחי', ומה שנאמר בהם לא ישבו בארצך אינו רק כשהם אדוקים בע"ז, אבל כשיעזבו אותם, מותר לישב בארץ, כדאמרי' (גטין מ"ה) לא ישבו בארצך, יכול בשקיבל עליו שלא לעבוד ע"א הכתוב מדבר ת"ל לא תסגיר וגו', וכן מבואר במקרא עצמו פן יחטיאו אותך כי תעבד את אלהיהם. ובתלמוד ירושלמי אר"ש ב"נ, יהושע היה שולח פרוסדיטגמא בכל מקום שהיה הולך לכבוש והיה כתוב בה, מי שמבקש להשלים יבא וישלים, מי שמבקש לילך לו ילך לו, ומי שמבקשה לעשות מלחמה יעשה מלחמה. (ערמב"ם פ"ו ממלכים ה"ה) ואמרו (סוטה ל"ה ב') שכתבו התורה על האבנים בשבעים לשון, וכתבו למטה למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות וגו' הא למדת שאם היו חוזרין בתשובה היו מקבלין אותן. וכן אמרו בספרי כאן למען אשר לא ילמדו אתכם ככל תועבותם, הא אם עשו תשובה (בקבלת ז' מצות ב"נ) אינם נהרגין. ואמר הכתוב כאן רק מערי העמים האלה אשר ה"א נותן לך נחלה לא תחיה כ"נ, ופי' הגר"א דייקא במקום שנחלו וירשו הוא שהוזהרו על לא תחי', אבל שלא במקום נחלה אף בא"י מותר להחיותם אף אחר ירושה, כי לא תחיה אינו רק כדי שלא ילמדו ממעשיהם, וברחוקות דלא שייך הך טעמא מותר להחיותם, ע"כ. מעתה אני אומר שאין מן ההכרח לפרש לשון לא תחי' על הריגת הטף והנשים בהחלט, כי לשון חיה בפועל ישמש גם על כלכול המזון (ערנאֶהרען) כמו ותחיינה את הילדים, פירשוהו רבותינו (סוטה י"א) שהיו מספקות להם מזון כדי להחיותם, וכן (תהלים ל"ג) לחיותם ברעב, וכמעט רוב לשון חיות בבנין הדגוש יפורש על כוונה זו. ומזה הענין יאמר כאן לא תחיה כ"נ, כלומר לא יספקו להם מזון כדי להחיותם, ונגד מה שאמר מקודם שבשאר האומות יבוזו להם הטף והנשים, שמחוייבין לספק להם מזון להחיותם בכדי שיהיו ראויים להיות להם עבדים ושפחות, אמר ההפך בז' עממים לא תחיה כ"נ, אין אתה רשאי או אין אתה מחוייב, לספק להם מזונות כדי להחזיק בם ולשעבד בהם לעבדים ושפחות, רק ישלחום לנפשם ויוכלו ללכת אל מקומות סמוכות שאין בהם מיושבי ישראל, ואפילו בא"י עצמו במקום שלא נחלו ישראל, שאין בהם משום לא תחיה כ"נ. ואל יקשה לך מה שנאמר במלחמת סיחון ועוג (דברים ב' ל"ד, ג' ו') ונחרם הנשים והטף, כי זה איננו מצווי לא תחיה כ"נ, ולא ביקשו לכבוש את ארצו כ"א לעבור דרך מדינתו והם הקשו ערפם גם בזה ויצאו לקראת ישראל למלחמה (עמ"ש הרא"ם כאן בתשובותיו על הרמב"ן בענין קריאת שלום דסיחון) אמנם אפשר כדמות ראייה ממלחמת מדין, כי מה שאמר משה (מטות ל"א ט"ו) החייתם כל נקבה, אמרו עליו במדרש (מובא בפני יהושע שבת ס"ד) אמר להם היה לכם ללמוד ק"ו מז' עממים שנאמר בהם לא תחיה כ"נ, ובכל זה החיה את הטף בנשים אשר לא ידעו משכ"ז, ואשר ידעו משכ"ז לא הרג רק מצד שנכשלו בהם בדבר פעור, אמנם מה שהרג כל זכר בטף, צריכים אנו לומר שהוראת שעה היתה, לפי שהמדינים לא נכנסו בדבר זה מפני יראתם את ישראל, כ"א מחמת שנאה וקנאה באו לעזור את מואב ונתעברו על ריב לא להם (כמ"ש רש"י מאת המדינים ולא מאת המואבים) לכן העניש גם הטף בזכרים. וכן ממה שהתיר הכתוב במלחמת רשות יפת תואר אף שהיא כנענית, ככתוב ושבית שביו שאמרו עליו בספרי לרבות את הכנענים שבתוכה, ואף שהיא אדוקה עדיין בתועבו' הכנעניים (כמ"ש במשכיל לדוד שם בכוונת רש"י) בכל זה מתירין אותה לישראל להכניסה אל ביתו ולהשהותה עמו כל שנים עשר חדש, אולי תתייחד תוך זמן זה, ותנשא אליו, ואם תמאן ביהדות אבל מקבלת ז' מצות ב"נ משלחין אותה לנפשה (ערמב"ם פ"ח ממלכים ה"ז) ועתה אם תאמר דבמלחמת מצוה אם היא מקבלת ז' מצות ב"נ תיהרג, הלא יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיה, זו משהין אותה כל יב"ח ואין מונעין ממנה בכייתה על דתה, ואחר זמן אם תקבל ז' מצות ב"נ משלחין אותה לנפשה, וזו תיהרג מיד אף כשצועקת לאמר הנני לקבל ז' מצות ב"נ, ואין זה מדרכי נועם התורה, הלא תראה בעמון ומואב שנצטונו עליהם לא תדרש שלומם וטובתם, בכל זאת אם הם מבקשין השלום מקבלים אותם (ערמב"ם פ"ו ממלכים ה"ו), הכא נמי מסבת מניעת הבעל בשלום, לא נהרוג אותה הדורשת כעת השלום אחר שלא היה בכחה מקודם לעמוד נגד בעלה, וכש"כ הטף, מכל זה היה נ"ל לבאר לשון לא תחיה כ"נ על הטף והנשים לענין מניעת כלכול מזונותם לבד, שלא ניקח אותם לעבדים ולשפחות, כמו בשאר האומו' אבל ילכו לנפשם באשר ימצאו. ואף אם לא תנוח דעתך עלך בהך פירושא, ותתפוש כוונת לא תחיה על מניעת החיים בעצם ר"ל המות, ע"כ צריך אתה להודו' שאין המכוון בו להמית כל האנשים הנמצאים בעיר בלתי הבחנה על עיקר סבת מניעתם השלום אם היתה בהסכמת כולם או לא, כי אם שרי צבאי המלחמה עם חילם שתחת ידם היו סומכים על גבורתם ומנעו את השלום, וכל תושבי העיר היו צועקים אליהם לאמר, הנה אנחנו מבקשים השלום כפי המבוקש, ושרי הצבא לא שמעו לקולם, ותבקע העיר, ונודענו בבירור בדעת תושבי העיר ושלא היה כח בידם לעמוד נגד שרי הצבא וחילם, היעלה על דעתך לאמר שע"ז יאמר הכתוב לא תחי' כ"נ, להרוג כמה אלפים ממבקשי השלום בעבור רשעת שרי הצבא וחילו, וע"כ תאמר כי לא תחי' כ"נ אינו רק כשהיתה הסכמת כולם למניעת השלום, ולזה לא הזכיר הכתוב בעשיית השלום ומניעתו את העם, כ"א את העיר, וקראת אלי' לשלום, שלום תענך ופתחה, ואם לא תשלים, להורות על מניעת כולם, אז לא תחיה כ"נ, לא כשהיה בין העם אשר בתוכה דעות מחולקו', כי בדרך זה לא יתחייבו כ"א המחוייבים לבד. ומזה תדון גם על הטף והנשים, אם כעת תובעים בפה מלא את השלום ומקבלים ז' מצות ב"נ, אין לחייבם מיתה בשביל עון אבותם ורשעת בעליהם, אבל נפטור אותם ללכת אל נפשם. הארכתי בזה להסיר תלונת המתלוננים על מצות לא תחי' כ"נ בטף ונשים שאין עול בכפם:
לא תשחית לנדוח. לא אמר בקיצור לא תדח עליו גרזן, להורו' שאין האיסור לבד בנדיחת גרזן שהוא בפועל ממש בידים, כי גם גרם ההשחתה אסור וכדאי' בספרי שאסור למשוך המים מעץ מאכל כדי ליבשו למעט בו המחי' ליושבי המצור. והוסיף ואותו לא תכרות, אף שאין המכוון בהשחתת האילן, רק לכרו' אותו לבנין הסוללה והדיק כדי לכבוש את העיר גם זה אסור לעשו' בעץ מאכל (לשון כריתה ישמש גם לכריתה שלצורך בנין כמו (דה"ב ב' ז') לכרות עצי לבנון, כורתי עצים). וטעם האיסור, שאין ראוי לשמש בדבר מן הנבראים אל הפך המכוון ממנו בבריאה, דוגמת אמרם ע"פ חרבך הנפת עלי' ותחלליה, המזבח נברא להאריך ימיו של אדם והברזל נברא לקצר ימיו ש"א, אינו בדין שיונף המקצר על המאריך כן עץ המכוון בבריאתו לעשו' פירות למאכל בני אדם להחיותם, אין לעשות בו דבר המשחית את האדם ומאבדו, ולהיות שהמכוון בהשחתת אילני מאכל ובבנין סוללה ודיק סביב לעיר מצור למנוע מהם מקום מביא מאכל ומשקה למחיתם, שהיא הסבה היותר גדולה לכבוש אותם, והמתייסר ביסורי רעב יתלהב בקרבו חום הפנימי השורף ליחיות הגוף ומיבשו (לכן נקראו מזי רעב, בהאזינו, כלומר שרופי רעב) לכן יכנה בדרך מליצה אותו דבר המביא לידי שריפת הרעב, כלומר העץ שנעשה ממנו סוללה ודיק, כאילו הוא מדורות אש וגחלת השורף כל הנוגע בו, וע"ז באה המליצה. כי האדם עץ השדה (מלת כי הוא שם לכוי' ושריפה כבישעי' כי תחת יופי, עמ"ש ביתרו כי בדבר אשר זדו עליהם) וטעם המקרא כריתת עץ מאכל לכוונה שיבאו מפניך במצור, שיתייסרו יושבי העיר במצור הרעב ובמצוק הצמא, להיותם שרופי רעב, הנה הוא עושה מעץ מאכל להיות גחלת אש השורף ומכלה, עץ מאכל הנברא לחיי אדם, יעשה גחלת להשחתת אדם, וטעם כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור, לאותן אנשים הבאים מפניך להנצל בעיר מצור, יהיה עץ השדה כגחלת אש להכוות ולהשרף, להיותם שרופה רעב), (איין בראנד דער מענש- הייט וואָרע דער בוים דעס פעלדעס דענען דיא פאר דיר אין דיא פעסטונג קאממען), לפי"ז מלת במצור הוא שם לעיר מבצר (פעסטונג) כמו עיר מצור (תהלים ל"א), ונקרא עיר מבצר מצור כי צר המקום ליושבי' בעת מלחמה שאין להם לצאת ולבוא כרצונם, גם צר להם המאכל והמשקה לאכול לחם צר ומים לחץ (בעשרענקט, איינגעענגט, בעדראֶנגניסס), אות למ"ד במלת לבוא אינו כאן לבחינת התכלית, כמו לבא לרשת את הארץ (צו קאָממען) אבל הוא למ"ד ליחס הגבול שאליו כלמ"ד אשר נתת לאבותינו, ומלת בוא הוא מקור, וגדר המקור, אמרו בעלי הלשון הקדמונים, שיש בו דרך שוה לפעל מצד שהוא מורה על עשיי' מה, ויש בו דרך שוה לשם מצד שאינו מורה על עשיי' בזמן מוגבל ואינו כ"א כקריאת שם עשיי', (כמ"ש הרוו"ה בהבנת המקרא פרשת בא פ' כחצות לילה) ומלבד זה מצאנו הרבה פעלים המשמשים לשם דבר, כמו בראשית ברא, שהוא לרש"י בראשית ברוא, וכן תחלת דבר ה' בהושע, תחלת דבור וכן לא תקחו כפר לנוס (מסעי ל"ה ל"ב) לנס, אף שבפסוק ט"ו שם לנוס שמה, הוא מקור, כאן הוא שם תאר אל המובה (פליכטלינג) כמש"ש רש"י שם לנוס כמו לנס, כן מלת לבוא כאן ישמש לשם דבר, לאנשים הבאים בתוך המצור (צו דען קאָממענדען) ולא אמר בדרך הנהוג לבא, כי לשון זה ישמש על ביאה שאינה להשתקע כענין לייצא ולבא, והבאים אל עיר מצור צריכים להשתקע שם כמות זמן אשר יצורו האויבים עליהם, לכן אמר לבוא, כי המקור יורה על המשכה זמנית ותמידית כמ"ש ביתרו בזכור את יום השבת בשם הרא"ם, הנה אחר שאמר כי האדם עץ השדה, שעץ השדה יהיה כוי' למין אדם, פירש אחריו לאיזו מין אדם משמש העץ לכוי' ואמר, לבוא מפניך במצור, לאותן האנשים הבאים להנצל מפניך בעיר מצור, להם יהיה עץ מאכל כמאכלת אש להכוות ולהשרף ולהיות שרופי רעב. ויותר נ"ל לפרש מלת כי להשתוות והתדמות כמלת כמו, כמבואר (ויגש מ"ו ל"ד) כי תועבת, וטעם המקרא, כמו האדם כן עץ השדה לענין ביאת האויב מפניך במצור, כמו שאתה מוזהר מלעשות השחתה באנשים שבמצור אם שלום תענך העיר ופתחה לך להיות לך למס, כמבואר בפרשה הקודמת, הנה נמנע אתה מלהשחית את האדם אחרי שיגיעך תועלת המס, ככה אתה מוזהר מלהשחית עץ מאכל כי יש לך תועלת אכילת פירותיו. למ"ד לבוא כלמ"ד עצם השמים לטוהר, כדבש למתוק שהוא למ"ד הענין, לענין טוהר לענין מתוק, לענין בוא, כלומר לענין ביאת השונא מפניך במצור, שהוא דבר גדול ותצטרך לכבוש אותו ולהביאו במצור, בכל זה אין לך להשחית עץ מאכל, ויהיה העץ דומה ממש לאדם שהם בתוך המצור, וכמו שאינך רשאי להשחית את האדם מפני תועלת המס, ככה לא תשחית עץ מאכל, כי יש לך תועלת ליהנות מפריו. ובא הה"א במלת האדם, כי מאנשים שבענין זה ידבר, הם יושבי עיר מצור:
רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא. לא אילני סרק דוקא, כי גם אילן מאכל שנתקלקל או נזדקן עד שאינו עושה פירות כדי טפולו לא נקרא עץ מאכל וכן בערלה שנאמר בו ונטעתם כל עץ מאכל, אמרו בירושלמי דכשאינו עושה פירות כדי טפולו פטור מערלה (עיי' ר"ש פרק קמא דערלה משנה ב', וברמב"ם פ"י ממעשר שני הלכה ו') לכן הוסיף מלת תדע ולא אמר בקיצור רק עץ שאינו עץ מאכל, כי אילן סרק נודע מעצמו ואין צורך בו להשתדלות ידיעה, אבל אילן שבאמת עושה פירות רק שאינו עושה כדי טפולו צריך השתדלות העיון בו היטב, לכן אמר תדע כי לא עץ מאכל הוא, ושפיר אמרו בספרי, אשר תדע זה אילן מאכל, ויתכן שבכלל זה גם עצי יער המדבריים הטוענים פירות אלונים ובטנים, שאעפ"י שהם אילני מאכל לבהמות ולחיות ולבני אדם הדומים להם, ואינם מאכל אדם באמת כי הוא מאכל עב וגס ומזיק, על כל אילנות כאלה אמר תשחית וכרת, מותר להשחית אותם בידים בנדיחת גרזן או בהמשכת המים מהם כדי לייבשם, ומכש"כ שמותר לכרות אותם כדרכם כדי לבנות מהם דיק וסוללה, השחתה היא בגוף האילן שלא יצלח עוד כענין בירמי' נשחת האזור ולא יצלח, וכריתה היא שכורתין אותו משרשו לבנין וכדומה. ומצור שאמר כאן על הדיק והסוללה שעושים סביב לעיר כדי לכובשה (באָללווערק, וואלל דער בעלאגערער) כמו ונתת עלי' מצור (יחזקאל ד' ב'), הכי נראה לדעתי ביאור מקראות אלה, ויש למפרשים דרכים אחרים, רש"י פי' כי האדם עץ השדה, כי משמש לשון דילמא, שמא האדם עץ שדה להכנס בתוך המצור מפניך להתייסר ביסורי רעב וצמא כאנשי העיר ולמה תשחיתנו, ואונקלס תרגם ארי לא כאנשא אילן חקלא, הוסיף מלת לא, ורי"ע אמר שהה"א במלת האדם היא ה"א התמיהה, אעפ"י שהיא קמוצה כמו האחד בא לגור, האיש אחד יחטא, ושפיר טען הראב"ע על פירוש זה, כי מה טעם לאמר לא תשחית עץ פרי כי איננו כבן אדם שיוכל לברוח מפניך, ועוד דא"כ היה לו לאסור גם עץ שאינו עושה פרי, לכן פירש הוא כי האדם עץ השדה, חיי בן אדם הוא עץ השדה, והוא לשון קצר וכמוהו כי נפש הוא חובל, חיי נפש הוא חובל, ואותו לא תכרות דבוק עם לבוא מפניך במצור הנה לא תשחית עץ פרי שהוא חיים לבן אדם רק מותר שתאכל ממנו ואסור לך להשחיתו כדי שתבוא העיר מפניך במצור, ע"ש, וכבר טענו על פירושו, דלדבריו דכי האדם עץ השדה הוא מאמר מוסגר, ולדרכי הנגינה יהיה המאמר המוסגר מובדל בסופו יותר מבתחלתו, ופה מלת תכרות באתנח, ומלת השדה בזקף, והרמב"ן אמר על דעת רבותינו מותר לכרות עץ מאכל לבנות מצור ולא אמרה תורה רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא וגו' אלא להקדים ולומר שאילן סרק קודם לאילן מאכל, א"כ פירוש הפרשה לדעתם שהזהירה תורה לא תשחית את עצה לכרות אותם דרך השחתה שלא לצורך המצור כמנהג המחנות. והטעם כי הנלחמים משחיתים בעיר וסביב הארץ אולי יוכלו לה כענין שנאמר וכל עץ טוב תפילו וכל מעיני מים תסתומו, ואתם לא תעשו כן להשחתה כי תבטחו בשם שיתן אותה בידכם, כי האדם עץ השדה הוא ממנו תאכל ותחי' ובו תבא העיר מפניך במצור, לומר אתה תחיה ממנו אחרי שתכבוש העיר וגם בהיותך במחנה לבא מפניך במצור תעשה כן, וטעם אותו תשחית וכרת, כי מותר אתה לכרות אותו לבנות המצור וגם להשחיתו עד רדתה כי לפעמים תהיה ההשחתה צורך הכבוש כגון שהיו אנשי העיר יוצאים ומלקטים עצים ממנו או נחבאים שם ביער להלחם בכם או הם לעיר למחסה ולמסתור מאבן נגף, עכ"ל. הנה מלבד שפירושו במאמר לבוא מפניך במצור הוא דחוק מאד, לא יכלתי להלום דבריו, כי הפריד הדבקים והדביק הנפרדים, בחלק האיסור הפריד המקרא בין השחתה וכריתה ואמר לא תשחית את עצה ואותו לא תכרות, (גם אמר ביניהם דברים אחרים) והרמב"ן הדביקם לאמר דלא אסרה תורה רק כריתה שיש בה השחתה, ובחלק ההיתר הדביקם הכתוב יחד תשחית וכרת, והרמב"ן הפרידם, השחתה שלא לצורך הכבוש, וכריתה לצורך המצור, ויסוד דבריו בנויים על מה שאמרו (ב"ק צ"א ב') רק עץ אשר תדע זה עץ מאכל, היינו עץ מאכל ממש כמו שפירש"י שם, אמנם דעת הרמב"ם (פ"ו ממלכים ה"ט) עץ מאכל הוא שידעת שהיה עץ מאכל תחלה ועתה הזקין ואינו עושה אלא דבר מועט, כמש"ש בכ"מ, (וע"ש בלח"מ שכתב אולי לא היה בגירסת הרמב"ם לשון כל דבר שאמרו בגמ', ונכון דיבר, כי מצאתי, בשם ש"מ שהביא הגרסא בגמ' בשם הראב"ד והרמ"ה, כי מאחר שסופנו לרבות עץ מאכל מה ת"ל כי לא עץ מאכל), ולכאורה יש סיוע לדעת הרמב"ם דגם לצורך כבוש אסור כריתת עץ מאכל, דבמלחמת מלך יהושפט על מואב אמר לו אלישע (מ"ב ג') והכיתם כל עיר וכל עץ טוב תפילו, ואמרו עליו במד' תנחומא (הובא בילקוט וברש"י שם) אעפ"י שנאמר לא תשחית את עצה כאן התיר ע"ש, ואי נימא דלצורך כבוש מותר אף בעץ מאכל מאי מקשה, הא היתה לכבוש אותם ולהכניעם בל ילחמו עוד בישראל, והיה מפילים גם אילני מאכל בל יהיה פליטה והמלטה בהם, הנה הוא צורך הכבוש, ולהרמב"ם ניחא (וחד מרודפי הפשט רצה לחדש דין חדש שלא נאסרה השחתת עץ מאכל רק אם כבר אכלו ממנו, ומי ישמע לדברים שאין להם יסוד בדברי התלמודים מקבלי התורה, וגם לישנא דקרא כי ממנו תאכל בלשון עתיד סותרו), אמנם מן הספרי נראה דלא כדעת הרמב"ם, דאיתא התם, לבוא מפניך במצור קצצהו. נראה דלא אסרה תורה רק השחתה שלא לצורך אבל להצר לאנשי העיר שלא יחיו מן האילנות מותר לקוץ אותם. ראיי' זו הביא בעל זית רענן בשם הרמב"ן שכתב כן בהשגה מצוה ו' (אנכי לא מצאתיו שם). ונ"ל שאין ראיי' זו מכרחת, כי נוכל לומר דלדעת הספרי, מאמר כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור, אינו מוסב על הקדום אליו לתת טעם על אסור השחתת עץ מאכל, כי אמנם הוא נמשך למה שאחריו על היתר השחתתו, ופירש מלת כי כמלת אם, כמו כי תראה שור אחיך, וטעם כי האדם עץ השדה וגו' אם האדם (יושבי המצור) ישמשו עץ השדה למחסה ולמסתור, כי ע"י זה יוכלו שבת בטח בעיר מצור, כי יש להם מעצי השדה מחי' ומזון, אז רק עץ אשר תדע וגו' תשחית, כלומר אז עץ מאכל שהזקין וכדומה שאינו עושה כדי טפולו מותר להשחית, וע"ז אמר בספרי קצצהו. ולעולם עץ מאכל כראוי גם לדעת הספרי אסור לקצצו גם לצורך המצור:
רק עץ אשר תדע. ממקרא זה תמה הרב בכסא דהרסנא סי' קנ"ד ע"ד הרמב"ם דסובר דהא דאמרי' בכל התורה כולה ספיקא דאורייתא לחומרא אינו דבר תורה אלא מדרבנן וז"ל שם. אחר כל הפלפול מכמה מקומות שיש לנו בענין ספיקא דאוריי' מתפלאים אנחנו על הרמב"ם והראב"ד והרשב"א וכל הבאים אחריהם דאשתמט להו מקרא מבואר דממה שאמר קרא רק עץ אשר תדע מבואר בהדי' דדוקא בשאתה יודע שאינו עץ מאכל מותר להשחיתו לא בספיקא, וזרות גדולה שכל רבותינו והפוסקים אין רואה ואין מקיץ על הכתוב הזה לעורר עליו ולאמר בו טעם (ע' רש"י פ' החובל ד' צ"א) שכתב רק עץ קרא יתירה הוא ובדברי רמב"ם (פ"ו ממלכים), ובכל הפלפולים לא יכולתי להזיז השאלה ממקומה דאין מקרא יוצא מידי פשוטו דודאי מותר וספיקו אסור. וצ"ע. עכ"ד. אנכי לא ידעתי מה הרעש הגדול הזה, דספק זה אם הוא אילן מאכל או לא איננו רק מחמת חסרון חכמה וידיעה, וכל המתעסק בענין נטיעת האילנות דבר פשוט הוא אצלו לבחון ולדעת איזו הוא אילן סרק ואיזו הוא אילן מאכל, וכל שהספק מחמת חסרון חכמה וידיעה אינה נכנס בגדר הספק (ע' ש"כ יו"ד סי' צ"ח סק"ט ובסי' ק"י סקל"ד), דדעת שוטים היא זו, ואפילו בדרבנן ספיקו לחומרא ולזה דייקה התורה. אשר תדע, להורות דבידיעה ודאית מותר אבל ספיקו אסור היא מחמת חסרון חכמה וידיעה. ובזה נתיישב גם מה שתמה בכרו"פ סי' ק"י ממאי דמקשינן (ר"ה י"ג) ודילמא עייל ולא קים להו, אלמא דאי הוי מספקי להו אי הוי קציר נכרי או קציר ישראל לא היו יכולים להקריב עומר, ולדעת הרמב"ם דספקו מה"ת שרי' אמאי לא היו יכולים להקריב בספקו. ודוחק לומר דמספיקא לא הוי מעיילי חולין לעזרה, ע"ש. ולדברינו הך ספיקא להבחין בין תבואה שנתבשלה שלישיתה או לא, הוא חסרון בקיאות חסרון חכמה וידיעה, לא מקרי ספק דניזל בי' לקולא אף בדרבנן כש"כ בדאוריית', ועיי' ט"ז (יו"ד סי' צ"ח) דלרשב"א דבספק חסרון בקיאות אף דהוי ספיקא לכל העולם לא מקרי ספק כלל:
